קצת עלי

שמי לירז סנה-אור, מדריכת הורים מוסמכת על ידי מכון אדלר ועובדת סוציאלית. בזוגיות שניה ואוהבת ואמא לחמישה ילדים ( בגילאי הגן, בית ספר יסודי וגיל ההתבגרות).. 

למסע האימהות יצאתי לפני למעלה מ- 14 שנה עם המון ציוד: סלקל, מוצצים, עגלה, טיטולים, מנשא... אבל עם מעט מאוד כלים להתמודדות עם האתגרים שבדרך. כל ילד שהגיח לעולם הביא אתו שמחה והתרגשות אבל גם קשיים ולבטים.

צעצועים מסתובבים בכל הבית וגם ויכוחים למי שייך הצעצוע ומי יחזיר אותו למקום. "אמא, הוא חטף לי", "זה לא הוגן", "אוף, איזה אח מעצבן, אפשר להחזיר אותו לבטן?", " לא רוצה להתקלח היום".

" נו, פעם אחרונה ודי". " לא רוצה ללבוש את השמלה הזו"

לכל זה אף אחד לא הכין אותי !

לאורך השנים הצטרף למשפחה (בממוצע כל שנה וחצי), עוד זעטוט (פעמיים זו הייתה זעטוטה) 
החגיגה נמשכה (ולפעמים עדין נמשכת). לאורך השנים מצאתי דרכים להתמודד עם האתגרים שההורות מציבה תוך שיתוף פעולה ותקשורת טובה יותר וגיליתי שאפשר (ומומלץ) לגדל ילדים עם פחות עונשים איומים וצעקות.

לצד הפתרונות המעשיים והיצירתיים שמצאתי בעצמי, למדתי הדרכת הורים במכון אדלר והעשרתי את ארגז הכלים שלי בעוד ידע, תובנות ודרכים להתמודדות עם תפקיד חיינו: ההורות. 

 

אם הגעתם עד כאן ומעניין אתכם  לדעת מהם הכלים אשר רכשתי עם השנים, אז את ההשכלה בתחום הדרכת ההורים, רכשתי במכון "אדלר" ואני מדריכת הורים מוסמכת מטעמו.

את התואר בעבודה  סוציאלית רכשתי באונ' בר אילן לפני כ- 13 שנה, מה שהכשיר אותי לעבודה  בבי"ס לחינוך מיוחד בו לומדים ילדים המתמודדים עם קשיים רגשיים, נפשיים והתנהגותיים.

כמו כן, אני מטפלת בשיטת Nlp  ודמיון מודרך ובעלת תואר B.A  בסוציולוגיה, קרימינולוגיה ואנתרופולוגיה מטעם אוניברסיטת "בר אילן".

 

משהו מהבטן

אני מכירה מקרוב את התחושה הזו, שהדברים לא הולכים כמו שרציתי, כמו שתכננתי.

אפילו לא קרוב.

הילד מתפרץ. מציק, מפריע.

בכי ותלונות כבר נהיו חלק מהשגרה בבית.

וויכוחים בתי פוסקים, התקפי זעם וכל משפט מסתיים בפיצוץ.

הרמת קול ואיומים הם עניין יומיומי.

הערות וביקורת ללא הרף ( של שנינו).

דרישות, חוסר שביעות רצון וקיטורים בלתי פוסקים. להמשיך?

בהתחלה זה קרה לרב בבית ובעיקר אני הרגשתי את הקושי אבל בהמשך זה הלך אתנו לכל מקום.

הגננת, המורה, המשפחה, ההורים בגינה שפוגשים אחה"צ ואפילו החברים מבחינים בו.

אני מרגישה איך הקושי הולך וגדל מיום ליום וכך גם העייפות והתסכול שלי.

אני מרגישה חוסר סבלנות, חוסר אונים וכעס. כן, המון כעס.

כעס על הילד, על עצמי, על בן הזוג, כעס על העולם, על מי לא?

לכל הרגשות האלו מצטרפים גם הדאגות והחששות:

מה קורה לילד שלי?

למה הוא מתנהג ככה?

מה יהיה אתו (ואיתנו) עוד כמה שנים מהיום?

איך זה ישפיע על שאר הילדים בבית?

מה לא בסדר?

האם טעינו?

אם ככה זה כשהוא קטן מה יהיה אתו בגיל ההתבגרות? ( אני לא רוצה אפילו לחשוב על זה)

 

קושי עם הילד הוא משהו שכל הורה נפגש עמו בעוצמה זו או אחרת.

כל ילד עלול לחוות קושי מסוג מסוים (קושי רגשי, התנהגותי, חברתי, תקשורתי, התפתחותי, שפתי, נפשי)

ולכל הורה תגובות האופייניות לו (צעקות, איומים, עונשים, התעלמות...).

אבל מה שמשותף לכולנו הן תחושות חוסר האונים, התסכול והדאגה.

כן, אותה דאגה שברגע שהיא נכנסת, היא נשארת וכמעט ולא עוזבת.

עברתי את זה בעצמי, לא פעם ולא פעמיים עם ילדיי.

היום אני יודעת שייעוץ והדרכה של איש מקצוע קשוב ומכיל,

ליווי והכוונה של אדם מוסמך ומנוסה יכולים להביא לשינוי משמעותי אצל ההורה, הילד והמשפחה כולה.

שינוי של אדם אחד במשפחה משפיע על כל שאר בני המשפחה.

הדרכה זהו המקום בו נוכל לעצור לשעה את המירוץ המתיש בו אנו נמצאים,

לנשום עמוק ולהיות במקום בטוח ומכיל בו אפשר לשתף ולחלוק את אשר אנו נושאים בתוכנו לבד.

בהדרכה נגלה שהתנהגות היא שפה.

האם אנו מבינים מה הילד אומר לנו באמצעות התנהגותו המפריעה?

נברר מהן הסיבות האמתיות להתנהגותו.

מה המטרה שהוא רוצה להשיג באמצעות שימור הקושי.

נמצא דרכי התמודדות יעילות המתאימות לנו ולילדנו ונקבל כלים משמעותיים  שיובילו לאווירה נעימה בבית, תקשורת טובה ושיתוף פעולה.

צריך לרצות ולהאמין שאפשר אחרת.

אשמח לפגוש אתכם.

 

 

האני מאמין שלי:

עלינו כהורים לזהות את היכולות והכוחות שבילד ולהעצים אותם.

למצוא את נקודת הטוב שבו גם כשההתנהגות שלו מפריעה ומכעיסה( זה לא תמיד קל)..

אני מאמינה שהורה זורע זרעים בכל יום ויום.

הדרכת הורים הנה תהליך שנועד להעצים את ההורה ולסייע לו

בזריעת הזרעים הנכונים והמתאימים ביותר עבורו ועבור ילדו ושאר בני המשפחה.